אורית פוקס: לא עוצרת באדום

היא התחילה בציור בחניה הביתית (אחרי הלידות), ויצאה לכבוש את ירידי האמנות בעולם. כעת היא מציגה תערוכת חדר (אדום) במוזיאון בסיאול, ומוכרת ציורים ״לאנשים עם בתים גדולים״


מגזין פורטפוליו. עמית סנדיק / יום רביעי, 2 ביוני 2021 https://www.prtfl.co.il/archives/147634




אחרי שפעמיים ניסתה להתקבל לחממת האמנים של צבע טרי ללא הצלחה, אורית פוקס צוחקת ואומרת: ״כן, נעלבתי! אבל אני לא באה ממקום חלש. עברתי דרך והחלטתי לא לוותר״. פוקס העזה לחלום והעבירה את תשומת ליבה לחו״ל.

״ופתאום זה קרה. נטרפו הקלפים״ היא אומרת: כמעט מיד התקבלה ליריד האומנות Yogen Früz Brain Project בטורונטו שהיה הצלחה מכירתית מרשימה. משם המשיכה על פי תוכנית העבודה שבנתה לה, לכיבוש היעד הבא: שבוע הארמורי, יריד האמנות היוקרתי בניו יורק, שם זכתה לסיקור תקשורתי מפתיע, שבין היתר סימן את התערוכה שלה כאחת מחמש המעניינות בעיר. בהמשך הציגה ביריד האמנות הבינלאומי של טוקיו, ובשבוע ארט בזל במיאמי. במיאמי פגשה את אנשי גלריה זימאק, שהחלה לייצג אותה בארץ.


בין 2017 ל־2019 הציגה ומכרה במסגרות אלה ואחרות בעיקר בחו״ל עבודות שהפכו למזוהות עם חתימת ידה: פורטרטים של נשים בסגנון פופ ארט מודרני, פסלים של דמויות מתאבקי סומו ועוד.

לאחרונה הוזמנה להשתתף בתערוכה קבוצתית במוזיאון Hoban Atrium בסיאול שבקוריאה. 16 אמנים בינלאומיים קיבלו כל אחד חדר עצמאי והתבקשו לעבוד בצבע אחד – עבודותיה של פוקס משולבות בחדר האדום.




העבודה בהתאם ל״בריף״, אינה זרה לפוקס, שמגיעה מעולם הפרסום. אחרי קריירה כארט דירקטור במשרדי פרסום החליטה לפרוש מהסצנה עם לידת בתה הבכורה, והקימה מותג אופנה לילדות, ״עלמה עיצובים קטנים״. כעבור שבע שנים, עם לידתו של בנה השלישי, מכרה את המותג, ועברה להתמקד באמנות שלה.

איך זה קרה?

״האמנות תמיד בערה בי. תמיד ציירתי ויצרתי. אבל לא תמיד הבנתי שמה שאני עושה זה אמנות. בבית הספר היסודי הייתי חולמנית. היו מוציאים אותי מהכיתה, נותנים לי דלי של צבע ומבקשים שאצייר על הקירות. וזה מה שגרם לי לאושר – לקשט את קירות בית הספר״.

״יהלי, הבן השני שלי, אובחן עם הפרעות קשב ומצאתי את עצמי מתמסרת באופן טוטאלי לטיפול בו (שאכן מאד הצליח). בשלב כלשהו העיסוק הטוטאלי בילדים גרם לי לתסכול והבנתי שאני חייבת ולעשות משהו שיגרום לי להתרומם מחדש. המקום הקשה שבו מצאתי את עצמי גרם לי לחזור ולצייר. ומרגע שהתחלתי מצאתי את עצמי מציירת באופן כמעט אובססיבי. זה מילא אותי ושינה את חיי.

״במשך חמש שנים ציירתי בחניה של הבית, עד שב־2016 הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולהפריע לכל בני הבית ולתפוס את החניה, ופתחתי את הסטודיו שלי, שממנו אני פועלת עד היום. מאז גיבשתי ופיתחתי את השפה האמנותית שלי. בשלב מסוים הרגשתי שחסר לי קצת ידע והשלמתי לימודים שנה בבצלאל״.

האמנות של פוקס מושפעת מעיצוב, אופנה ומוזיקה. ״אני מציירת מה שאני רוצה ללבוש, איפה שאני רוצה להיות מה שאני רוצה לעשות״, היא אומרת. לאורך השנים המוטיב המוביל ביצירות שלה הן דמויות נשיות במגוון מצבים רגשיים. העבודות שלה צבעוניות מאד, לעיתים שובבות.




פוקס מתכתבת עם אמני הפופ ארט הבולטים של שנות ה־70 ובתוך כך עוסקת במגדר ובדימוי הנשי, ומתבוננת באירוניה על התרבות העכשווית. הציור שלה ריאליסטי נוטה לסגנון גרפי של איור.

הטכניקה ששכללה לעצמה כוללת לרוב ציור מקורי ראשון, בצבעי אקריליק, שאותו היא מצלמת ומדפיסה בשמונה עותקים ובאיכות גבוהה מאד. על הצילומים היא עוברת בצבע באופן ידני, וכל העותקים חתומים וממוספרים. חלק מציוריה הם גם בטכניקת הדפסת סובלימציה על אלומיניום.

פוקס יוצרת בסדרות בהן היא חוזרת על דמות נשית אחת במגוון גרסאות. בין הדמויות החוזרות אצלה ניתן לפגוש את סופיה השחיינית, העלמה קייט וגם פינוקיו ועוד. סדרת ״Vivid״ היא הסדרה שבזכותה זכתה להכרה בינלאומית. בסדרת ״סיפורים קצרים״ היא מתארת נשים במצגים שונים ללא פנים. העבודות מתומחרות באלפי דולרים נמכרות בבודדות או בסדרות שלמות על ידי גלריות שעובדות עם פוקס בעולם.

בנוסף, יש לה סדרות של פסלי ברונזה. היא מעידה שאינה אוהבת את הנראות של הברונזה כחומר אבל אוהבת את הטקסטורה שלה. לאחר היציקה היא צובעת את הפסלים בצבעי אקריליק ומצפה אותם בלכה אקרילית, שמקנה להם גימור מבריק וחלק.




עוד היא פיתחה סדרה של מוצרי מדף המבוססים על ציוריה ועיצובה, ביניהם שרשרת פולימרית בהשראת שרשרת סוכריות מהילדות, FANTASY CANDY. בימי הקורונה הדפיסה פאזל בן 1,000 חלקים, בעקבות עבודה שלה בשם FACELESS 5.

אחת הדמויות שלה היא שועל שציירה יחד עם בנה הצעיר, גוני. ״הוא חובב אנימה. בקורונה ציירנו יחד דמויות עד שהגענו לשועל הזה. אנחנו גם שועלים (פוקס – שם המשפחה שלנו), מכאן לקחתי את השועל המשותף שלנו צעד אחד קדימה ליטשתי אותו ויצרתי את פוקסי. שועל חמוד אבל ׳ערס׳. אני אוהבת אותו במיוחד״.

את לא רוצה להציג גם כאן?

״אני רוצה, אבל לא רוצים אותי״. היא צוחקת ומיד מדייקת: ״יש כאן המון אמנים מוכשרים. היום המקום שבו אני נמצאת הוא העולם הרחב, והכל קורה בגדול. קשה לי מתוך העיסוק שלי כרגע להשקיע כדי להציג כאן.

״בארץ אני הכי מתרגשת מזה שאני יכולה לפגוש את הלקוחות לסייע להם בהחלטה איפה לתלות את העבודה שלי. מהעבודות שלי שמוצגות בחו״ל אני בעצם נפרדת ולא ממש יודעת על המיקום הסופי שלהן״.

את מתפרנסת מאמנות?

״כן. אני מודה בכל בוקר מחדש על שאני מתפרנסת מהיצירה שלי, זה לא מובן מאליו. אבל מעבר לפרנסה הטובה אני רוצה לקבל הכרה ולהיות מוערכת״.




מי הלקוחות שלך?

״אנשים עם בתים גדולים, כי העבודות שלי גדולות״.

איפה תהיי בעוד 5 שנים?

״ב־MOMA״, היא אומרת בביטחון. ״מאז שחזרתי לצייר אמרתי שאני אציג ב־MOMA. לא יודעת מתי זה יקרה, בחיי או במותי, אבל העבודות שלי יוצגו שם. זה לא שלא קורים דברים גדולים כעת, אבל מבחינתי ה־MOMA זו הפסגה״.

אז מה את עושה בשביל שזה יקרה?

״ממשיכה ומציירת ויוצרת. יש לי חלום גדול שבזמן שנותר לי על כדור הארץ, אני רוצה להשאיר כאן משהו משמעותי. משהו עם טביעת יד״.